רוחות של תקווה מחודשת
רוחות של תקווה מחודשת
“ליב? מארק חיפש אותך. לבן שלי עלה החום, אני חייבת ללכת. אז תסיימי את הסיגריה שלך ותמהרי חזרה פנימה. יש לחץ של הזמנות.”
“שיהיה.” אני נושפת את העשן הסמיך וממהרת חזרה פנימה.
“ליב? לאן נעלמת שוב?
עבדתי ללא הפסקה מהבוקר- אז יצאתי לעשן סיגריה לרגע”
תפסיקי לקשקש, ותיגשי מיד לשולחן מספר 6. הבחור שם מחכה כבר למעלה מעשר דקות.” אני מהנהנת שולפת את הפנקס הקטן והעט מן הסינר הלבן שלי וניגשת אליו.
“סליחה על העיכוב, אז מה תרצה להזמין?” מבטי שקוע בניירות הלבנים שמולי.
“ליב, זו באמת את? לא ידעתי שאת עובדת כאן.”
“דין?! מה אתה עושה כאן?” אני מביטה בו בהלם.
“אני מגיע לאכול כאן מפעם לפעם. אחרי הכל, זה מה שבדרך כלל עושים כשמגיעים למסעדה.”
מנוול! חסר בושה! איך הוא מרשה לעצמו לזלזל באינטליגנציה שלי? למרות שעברו שנים - בכל פעם שאנחנו נפגשים- הוא מצליח לערער לי את כל הביטחון שיש לי בעצמי.
" אם ככה- אולי תגיד לי מה תרצה להזמין במקום לשאול אותי שאלות חסרות תכלית?
נחמדה כתמיד. הוא מגחך.
“אני רוצה להזמין המבורגר כפול בלי גבינה. עגבניות, מיונז, חסה ובצל. קולה קרה ולקינוח את פאי הדובדבנים וכדור גלידת וניל בצד.”
“אוקיי- זה ייקח כמה דקות.” אני כותבת במהירות את הכל וממהרת להגיש את ההזמנה שלו במטבח. ממשיכה להתרוצץ בין שלוש שולחנות נוספים, מנקה ומפנה כלים מלוכלכים.
ליב, ההזמנה של שולחן 6 מוכנה, כדאי שתוציאי אותה לפני שתתקרר. מארק מסמן לי בידו.
“כמובן.” אני נאנחת ומניחה את הצלחות במגש וממהרת אל דין שנועץ בי זוג עיניים- ובוחן את מעשי בכל רגע נתון. “בבקשה.” אני מסדרת לו את משטח האכילה, הסכו“ם והרטבים. בקבוק השתייה וכוס נקייה. בצד את הקינוח. תודה לאל. השתלטתי על הלחץ לבדי- עכשיו אפשר קצת לנשום. אני שוב נאנחת.
דין מסמן לי לגשת אליו.
“נו? מה רצית עכשיו?” אני מביטה בו בחשדנות.
“את נראית מותשת. אולי תרצי שאסדר לך עבודת מזכירות במפעל של אבא שלי?”
“לא תודה. אני מעדיפה להסתדר בכוחות עצמי ובטח שלעולם לא אסמוך עלייך שוב.”
“תסתכלי על עצמך- עברו שנתיים מאז שנפגשנו, הייתי בטוח שהצלחת לעזוב את העיר כפי שרצית ושהחיים האירו לך פנים. אבל את עדיין נמצאת באותו מקום עלוב- אם תמשיכי ככה- את לא תתקדמי לעולם.
וממתי הפכת להיות הקאוצ’ר שלי? את זה עדיין לא הבנתי! אני מביטה בו בזעם.
אני מתנצל! כנראה שלחצתי על נקודה רגישה- אבל אני בסך הכל מופתע כי חשבתי שתצליחי הרבה יותר בחיים. את לא חושבת ללמוד או משהו כזה? אני כבר מזמן סיימתי את הקולג′ ומנהל את העסק יחד עם אבא שלי.
יופי לך! מתי תפסיק להתנשא ככה מעלי? בניגוד אלייך, אין לי אבא מבוסס- לכן אני מנסה כמיטב יכולתי בכדי לשרוד את החיים.
הוא מכווץ את מצחו. את בטוחה? כי לאחרונה שמעתי שהוא פתח עסק חדש- ודווקא מצליח מאוד. אולי כדאי שתחליטי להיעזר בו?”
“אני מעדיפה לרעוב ללחם מאשר לסמוך עליו או עלייך שוב.” אני מחניקה את כלימתי עמוק פנימה עוד דקה פורצת בדמעות.
“טוב, כבר מאוחר ואני חייב לחזור למשרד- אז כמה אני חייב לך על הארוחה?”
“40$” אני מסכמת במהירות את ההזמנה.
אז הנה 50$. בבקשה תשמרי לך את העודף. אני מאוד אוהב לאכול כאן- אז בטח נתראה שוב בקרוב. הוא קורץ.
“לעזאזל.” נמאס לי מהכל. אני מגישה למארק את הכסף ופושטת את הסינר שלי. “סיימתי להיום.”
“ולאן את חושבת שאת הולכת? המשמרת שלך טרם הסתיימה.”
“אז זהו.. יש לי חדשות מתפרצות עבורך- היא הסתיימה- ועכשיו! כדאי שתמצא מישהי אחרת לרדות בה כל היום- כי אני כבר לא אגיע לכאן יותר!” אני אוספת את החפצים שלי במהירות וממהרת לצאת משם אל מול פניו ההמומות.
כדאי שאלך ישירות מכאן לשתות משהו בפאב המקומי. אחרי הכל יש לי 10$ שלמים לבזבז! אני מגחכת על עצמי. לכל מקום שאליו אני הולכת ומנסה להתחיל חיים חדשים- העבר שלי חוזר אלי ולא מרפה. זה לא יאומן- אבא שלי הקים עסק חדש! החיים שלו נפלאים ומאושרים ואילו אימא ואני תקועות באותו המקום כבר שנים.
מזל גדול שיש לי לפחות כישרון בפיתוי. אני מהרהרת. מעניין כמה משקאות אוכל להוציא מהאפסים הללו שיושבים אל מול הבר- הפעם? השיא הקודם שלי היה חמש משקאות וזיון קצר מאחורי הדלפק עם הברמן החתיך.
“היי ליב.”
“היי ברני. תן לי מנת טקילה בבקשה.” אני נאנחת. הוא מביט בי ומוזג לי את המשקה הנכסף. אני שותה אותו בלגימה אחת. “אולי תפנק אותי על חשבון הבית במנה נוספת?” אני קורצת.
“אין בעיה.” הוא מחייך במבוכה.
אני מודה לו ולוגמת שוב את תכולת הכוס. “תסתכל ברני, החיים שלי הם בדיוק כמו הכוס הזו- ריקה מתוכן.” אני מצחקקת.
“מה קרה לך הפעם?” הוא מביט בי בחמלה.
“בבקשה תן לי להטביע את יגוני ותמזוג לי כוס נוספת.”
“בבקשה!” הוא מניח אותה על הבר. “אבל כדאי שתפסיקי עכשיו אחרת אאלץ לגרד אותך מהרצפה כמו בפעם הקודמת.”
“אבל למה אתה כל כך רציני?” אני מגחכת בשכרות. “אני דווקא זוכרת שבילנו מאוד באותו הערב.”
“אני מעדיף לבלות איתך כשאת פיקחית. זה לא ייתכן שתמשיכי להגיע הנה בכל ערב ותסיחי את דעתי לחינם.”
“שיהיה! מר חפרן!” אני מכה על דלפק העץ ומסתובבת על כיסא הבר. שוב ושוב. “אתה יודע? כשהייתי ילדה אחד המתקנים שהכי אהבתי הייתה הקרוסלה. למרות שהרגשתי מעורערת וחסרת שליטה ידעתי שאבא תמיד ישמור עלי שחלילה לא אפול. כעת, נדמה לי שהחיים מסתובבים סביבי ללא הרף ואני עומדת במרכז- חסרת אונים ואין אף אחד שיושיט אלי יד ויציל אותי מעצמי.”
“ואם הייתי מושיט לך את ידי- היית מקבלת אותה?” הוא מביט ישירות אל תוך עיני. אני נאנחת.
“הדבר האחרון שאתה או מישהו אחר צריך היא מישהי כמוני. חסרת עתיד ומלאה בפחדים. לעזאזל! יש לי בחילה איומה.”
“אולי כדאי שתפסיקי להסתובב ככה ותלכי לשטוף פנים בנוחיות? אני מאוד מקווה שאת לא עומדת להקיא כאן.”
אני מתרוממת מן הכיסא. מצחקקת בשכרות וכמעט מועדת. מפהקת בהפגנתיות. “אתה כל כך משעמם וריקני- בדיוק כמו החיים שלי.” אני מתרחקת מן הבר ומתקרבת אל רחבת הריקודים הקטנה. תיבת המוזיקה משמיעה שיר של מאריה קארי. “אני לא יכולה לחיות אם החיים שלי יהיו בלעדייך” אני מחבקת את עצמי רוקדת לצלילי המוזיקה ושרה בקול גדול.
השיר הסתיים. אני מביטה סביבי ומחפשת את הקורבן הבא. “הכל בסדר כאן?” אני ניגשת מתנדנדת אל בין השולחנות ומצחקקת בקול. “הערב שלכם עובר בנעימים?”
“ליב, חשבתי שזו את. בואי. אני חושבת ששתית יותר מידי, לכן כדאי שנלך לנשום אויר בחוץ. נעשן יחד איזו סיגריה.”
“אנני? את באמת כאן!” אני מחבקת אותה בחיבוק עצום. “כל כך התגעגעתי אלייך.” אני מיבבת.
“זה בסדר. בואי נצא.” היא מוחה ממני את הדמעות ומוליכה אותי באיטיות החוצה. “קדימה יקרה. בואי ונשב כאן על הספסל ונדבר קצת- מה את אומרת?”
אני מתיישבת בבת אחת. מביטה בשמיים לרגע ואז בה.
“כשאת מסתכלת בי מה את רואה אנני? את מכירה אותי המון שנים, ומכיתה ד′ את היית החברה הכי טובה שלי. בבקשה תהיי כנה איתי ותגידי לי מה את רואה?” אני חוזרת על דברי שוב ושוב.
“בחורה שאיבדה את הדרך.” היא משיבה לי בכנות.
“בדיוק!” לעולם לא אצא מן המקום העלוב הזה ואגמור בסוף בדיוק כמו אימא שלי.” אני מוחה דמעות.
“אבל מה רע כל כך באימא שלך ליב? היא אישה מקסימה ואימא דואגת.”
“היא אישה אומללה שוויתרה על חייה בשביל גבר שלא ראוי לה.”
“זה קורה במשפחות הכי טובות.” היא נאנחת. “אין מה לעשות אכזבות זה חלק מהחיים.”
“החלום שלי הוא להתחיל מחדש, לשכוח מכולם ולהגשים את עצמי- בדיוק כפי שאני רוצה.”
“ומה מונע ממך לעשות את זה?”
“אף אחד לא מאמין בי ואין לי סנט ארור אחד- עזבתי את העבודה שוב.”
“אם ככה, אולי כדאי שתתמקדי במטרה ותמצאי עבודה חדשה- תחסכי כסף ותנסי את מזלך במקום אחר?”
“את חושבת שזה בכלל אפשרי? כלומר ניסיתי כל כך הרבה פעמים ובכל פעם קיבלתי רגליים קרות. אני מדברת על זה בלי סוף אבל מפחדת לעשות את הצעד הראשון.”
“את עדיין צעירה, לוקח זמן למצוא את התכלית שלך בחיים. תחשבי לרגע מה יגרום לך להרגיש טוב עם עצמך?”
“הייתי רוצה לצאת מהעיירה המחורבנת הזו, להכיר אנשים חדשים לזכות בהתחלה חדשה ולעשות המון כסף- כך שאפתיע את כולם- ולא אהיה נתונה לחסדים של אף אחד יותר.”
“בואי, את שיכורה וכבר נורא מאוחר- אני אלווה אותך הביתה.. מחר תתקשרי אלי וניפגש שוב. אני מבטיחה שעוד נדבר על הכל בשקט.” היא מנשקת לי בלחי.
“לעזאזל איתך! שוב פעם החדר שלך נראה כמו מזבלה? באיזו שעה חזרת אתמול? את עוד צריכה להספיק להגיע לעבודה הבוקר. ליב, קומי! את שומעת אותי?”
“תעזבי אותי בשקט. שומעים אותך עד קצה הרחוב. לצערי אני עוד לא חירשת.”
היא נאנחת. “קומי שלא תאחרי לעבודה. אני מצפה שתהיי בבית מיד שאת חוזרת תסדרי את החדר ותנקי את כל החרא הזה. את מבינה אותי? זה הבית שלי ולכן את חייבת לציית לחוקים.”
אני מזנקת בכעס מן המיטה, עומדת זועפת מולה ומנופפת עם אצבע לעברה. “אני שונאת אותך אמא, את מבינה אותי? את חושבת שאני צריכה לבזבז את חיי כמוך? לעבוד כל חיי באותה עבודה משעממת ולספור את הימים עד שאקבל את המשכורת השבועית שלי? אז יש לי חדשות בשבילך- התפטרתי אתמול, אני רוצה לנסות את מזלי במקום אחר. נמאס לי מהשעמום בעיר הזאת.”
“את רצינית איתי?” היא מעיפה עלי את גוש הבגדים שאספה מן הרצפה. “זו העבודה השלישית שלך בחודשיים האחרונים. זהו זה! מעכשיו אני לא מממנת אותך יותר גברת. אם לא תתעשתי בהקדם ותיקחי אחריות- כדאי שתחפשי לך מקום אחר לגור בו ומשרתת אחרת. אני מרימה ידיים. את בת 22ֶ ומזמן לא ילדה שאני חייבת לדאוג לה- את מבינה אותי?”
“אני יודעת שאת מזלזלת ומתביישת בי. כל מה שאעשה לעולם לא יספק אותך, אני עדיין צעירה ומנסה למצוא את עצמי- נראה לך שאני נהנית לבזבז ככה את חיי?”
היא מוחה דמעה וממהרת לענות לטלפון שהשאירה בסלון.
“הלו? דני, לא שמעתי ממך כמעט שבוע אתם בסדר?”
כרגיל היא מקשקשת עם אחותה. אלוהים יודע עד כמה היא הייתה בלתי נסבלת אם היא לא הייתה קיימת בחייה. מאז שאבא עזב היא לא מניחה לי ולו לרגע.
“באמת?” היא קוראת בהתרגשות. “זה נשמע לי נהדר, כן היא כאן. שוב היא עזבה את העבודה” אתמול. היא נאנחת. “עוד רגע כבר אעביר לך אותה.” היא לוחצת על ‘השתק’ ומגישה לי את הטלפון נרגשת. “יש לדני הצעה מושלמת עבורך. כדאי שתקשיבי לה- אני בטוחה שתסכימי.”
אני מכווצת את מצחי. למה היא מתכוונת? אני מסירה את ההשתקה ועונה לה מיד. “בוקר טוב דני.”
“בוקר טוב לך! אחיינית יקרה שלי, מה שלומך? מזמן לא דיברנו.”
“את יודעת. עדיין מנסה למצוא את עצמי. קשה לי בעיירה שכוחת האל הזאת למצוא משהו שאני באמת אוהבת.” איך אתם? אני נשבעת שאם היה לי כסף הייתי מגיעה בכדי לבקר אותך קצת. אני זקוקה לשנוי אוירה.”
“מצוין.” היא מגחכת. “אז יש לי הצעה נפלאה עבורך. ואני בטוחה שבנוסף זה יקל על לאימא. גבריאל קיבל הצעה לטוס לשליחות באוסטרליה למשך חצי שנה והוא החליט לקחת אותה.”
“וואו. זה נשמע מרתק. הלוואי ויכולתי להתחלף איתכם.” אני שוקעת בדמיונות.
“רציתי להציע לך לעבור לכאן למשך חצי שנה. אנחנו לא רוצים להשאיר את הווילה שלנו ריקה. חוץ מזה, דיברתי עם הבוס שלי במכון הכושר, הוא הסכים להעסיק אותך כאן בתור מזכירה. מה את אומרת? זה יכול להיות שינוי מרענן עבורך.”
“את רצינית? אני מתרגשת. זה נשמע לי מושלם, ים ,חופש מאימא עבודה מעניינת. אולי סוף סוף אצא מן הבועה המשעממת שלי.”
היא מגחכת. “אל תדאגי בקליפורניה- אף פעם לא משעמם. אז קבענו נכון? יש לי עוד המון סידורים ואנחנו אורזים כאן במרץ. בעוד שבוע כבר צפויים לעזוב.”
“אבל מה לגבי הטיסה?” אני עונה לה במבוכה. “לצערי אין עלי כסף בכלל.”
“אל תדאגי, גבריאל הבטיח שיכסה את הטיסה וחוץ מזה נשאיר לך כאן כסף שיהיו לך דמי כיס. את עושה לנו טובה גדולה. יש כאן הרבה פריצות לאחרונה ונרגיש ככה הרבה יותר בנוח.”
“בטח!! כלומר, תודי לו בשמי.”
“מצוין” היא מסכמת. “אז אני אמשיך לערוך את כל הסידורים שלי- ואל תשכחי לשלוח לי את צילום הדרכון שלך.
“אז אני מבינה שהסכמת.” אימא מחייכת חיוך רווי נחת. “עשית בשכל. זו יכולה להיות התחלה חדשה עבורך. אולי תמצאי שאיפות חדשות בחיים.”
“למען האמת, זה מושלם.” אני מחבקת אותה בהתרגשות. תודה לך. אני מנשקת לה בלחי ונכנסת חזרה אל החדר- מתחילה לסדר אותו ולארגן במהירות. זה סימן מן היקום. בדיוק מה שאני צריכה עכשיו! אני להוטה לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה. הלוואי ואמצא לי גבר מבוסס כמו גבריאל, מישהו נדיב ואוהב שיסתכל עלי במבט מעריץ. אח! אין ספק דודה שלי היא המתנה הגדולה ביותר שיש לי במשפחה הקטנה שלנו.
בין הסידורים וההכנות, אני מתקשרת לכל חבריי בכדי להודיע להם על הנסיעה הבלתי צפוייה. “יש סיכוי גדול שאתמכר לחיים שם ולא אחזור עוד לעולם- אז אל תצפו לי יותר מידי.” אני מגחכת. מוארת ונרגשת מהתחלת הפרק החדש בחיים שלי.
בבית הספר הייתי תלמידה בינונית למדי, תמיד אמרו לי שיש לי פונטציאל לא ממומש. שמעתי את המשפט הארור הזה מכל עבר. ליב את יפה חכמה איך זה שלא התקדמת לשום מקום. לא יודעת הייתי משיבה בפנים חמוצות. אבל אני מרגישה שהמבערים שלי והתשוקה שלי לחיים עדיין לא הבשילו. למען האמת, בעבר היו לי המון חלומות. רציתי לנסות את מזלי בהוליווד, ללמוד משחק, ריקוד או משהו כזה. אבל חוסר הביטחון העצמי שלי השאיר אותי קפואה באותו מקום מעבירה את זמני עם חברים בינוניים כמוני. הפעם אני מרגישה שהיקום מסמן לי להתאפס על עצמי והוביל אותי אל הצומת הזו בהפתעה גמורה כך שלא נותר לי זמן לשקוע לפחדים ולתת להם לנהל אותי כמו תמיד. מושלם! בדיוק מה שהייתי צריכה- דחיפה קטנה. עכשיו אני אתן את כולי ואתמסר לדבר אחד בלבד- ההצלחה האישית שלי.
הגיע הזמן להיפרד. אני מחבקת את אימא. “תבטיחי לי שתתקשרי אלי בכל יום. אם תזדקקי למשהו ממני אל תהססי להתקשר. אני יתגעגע אלייך ילדה מופרעת שכמוך!” היא מגחכת. “הבית יהיה ריק עכשיו.”
“את צריכה לנוח ממני בעצצמך. זוהי הזדמנות נהדרת עבורך לקחת קצת חופש.” אני מחבקת אותה “אני מבטיחה שאתקשר אלייך כשאנחת.“אני מעמיסה את שתי המזוודות לתא המטען של המונית שמה את משקפי השמש שלי ומתמסרת לתחושה הממכרת הזו- הבלתי נודע. מעניין מה הוא מכין עבורי.
“תודה לך!” אני מוסרת לנהג שטר של 20 $ תשמור את העודף.” אני מחייכת וממהרת להיכנס אל שדה התעופה העמוס.
