פרק ראשון - בחלומות הכי פרועים שלי
השעה הייתה שמונה בערב.
הספר פתוח, הדף מציץ בשאלה שהיא כבר קראה חמש פעמים, ועדיין לא מבינה.
היא מנסה להילחם בעצמה. הראש כבד, הגוף מאותת לה להיכנע.
רק אולי אעצום עיניים לכמה דקות… אחר כך אלמד כמו שצריך, היא חושבת לעצמה בזמן שראשה כבר נח על השולחן.
היא לא שמה לב מתי זה קרה. האור בחדר דהה. והשקט התפשט.
ואז — הוא היה שם שוב.
העניבה השחורה. המבט ההוא.
הוא מתקרב אליה, והיא עומדת, כאילו חיכתה לו.
היא לוחשת משהו, אבל הצלילים נבלעים כששפתיו כמעט נוגעות בשלה.
“אל תדאגי,” הוא אומר, “רק אנחנו פה.”
והלב שלה פועם — חזק, חי, מבולבל.
זה שוב אותו חלום. והוא מרגיש יותר מדי אמיתי.
“מי אתה? ולמה אתה מופיע לי כמעט בכל חלום?”
היא לא יכלה יותר. המילים יצאו ממנה כמו לחישה שמחפשת תשובה.
הוא רק חייך — חיוך קטן, ערמומי, כזה שמסתיר יותר ממה שהוא מגלה — והחל להתקרב אליה באטיות.
היא נשארה עומדת, קפואה בין סקרנות לפחד.
הוא עצר ליד אוזנה. היא ציפתה ללחישה, אולי לתשובה.
אבל במקום מילים —
היא הרגישה נשיכה קלה. עדינה, אבל חדה.
והלב שלה החסיר פעימה.
ושוב..זה הרגיש די אמיתי..
והתחושה שחלפה בגופה כששיניו נגעו בעורה —
הייתה מבלבלת.
לא כאב.
היפך.
הייתה שם כמיהה מוזרה, גולמית, כזו שהביכה אותה גם בתוך חלום.
כאילו חלק ממנה רצה עוד.
ועם זאת — היא נזפה בעצמה מיד:
מה נסגר איתי? זה רק חלום… זה טיפשי.
אבל התחושה לא עזבה.
כמו גחל לוחש שהמשיך לבעור מתחת לעור.
כל כך הרבה שאלות. כל כך מעט תשובות.
והתשוקה שבה — לא נרגעה.
היא הרגישה אבודה בתוך עצמה.
רצתה להבין.
רצתה לשלוט בזה.
אבל לא יכלה.
״פאק, מי אתה בכלל…״
היא נאנחה בקול שקט, עיניה לא מצליחות להסתיר את התערובת של חשק ובלבול, כשהוא בשקט העביר את ידו אל מתחת לחולצה שלה.
״אני יודע שאת נמשכת למסתוריות שבי… ויכול להרגיש את זה,״ לחש, נשך בעדינות את שפתיו, והוריד את החולצה מעליה.
״בבקשה… תגיד לי מי אתה…״
קולה רעד, לא מהפחד – אלא מהבלבול שעטף אותה מבפנים.
הוא סובב אותה אל הקיר, אצבעותיו אחזו בעדינות אך בנחישות בשיערה.
היא עצמה עיניים, מנסה להבין אם היא מתמסרת או פשוט נסחפת.
״אל תדאגי… בקרוב מאוד תדעי.״
הוא לחש לה, קרוב מדי, עמוק מדי.
ואז, בתנועה שקטה, הסיר ממנה את המכנס.
היא הרגישה את האוויר נוגע בעורה החשוף.
הלב שלה דפק בפראות — לא רק מרצון, גם מהשאלה ששוב הדהדה בתוכה:
למה אני לא עוצרת את זה?
ואז — בדיוק כשהלב שלה פעם כמו תוף מלחמה,
כשהיא כמעט נכנעה לנשיכה, ללחישה, למגע —
צפצוף חד פילח את האוויר.
הטלפון רעד על השולחן בקול צורם, והיא קפצה, מצחה נשמט מהמחברת שנשענה עליה.
היא הרימה את ראשה, מתנשפת קלות.
ספר הכימיה עדיין פתוח, עפרון מונח על השאלה האחרונה, שלא הצליחה לפתור.
אבל הלב שלה… הלם כאילו בדיוק קרה שם משהו.
משהו קרוב.
משהו אמיתי.
היא נגעה בצווארה, ממש במקום שבו הוא —
הוא.
היא לא ידעה איך לקרוא לו, או למה הוא מופיע.
אבל התחושה מהמגע שלו… עדיין נשארה עליה.
והכי מוזר?
משהו בתוכה התעורר יחד עם ההתעוררות מהחלום —
רגש שהיא לא ידעה לשים לו שם.
זה לא היה רק חשק.
זה לא היה רק סקרנות.
זה היה כאילו הלב שלה זכר מישהו שהיא בכלל לא פגשה.
היא נשכה שפתיים.
“פאק… מי אתה בכלל?” היא לחשה אל השולחן הריק.
אבל לא קיבלה תשובה.
רק שקט.
ורגש עמוק, חדש, מוזר — שלא הרפה ממנה כל אותו לילה.
היא הרגישה שהיא מתחילה להיות מסורה למישהו…
מישהו דמיוני.
מישהו שלא קיים באמת, אבל מופיע לה בחלומות שוב ושוב, כמו מנטרה שהיא לא מצליחה לברוח ממנה.
כאילו יש בו משהו שמבקש ממנה לזכור, להרגיש, להשתוקק.
״אבל מספיק.״ היא נזפה בעצמה בשקט.
״מספיק לחשוב על זה, מספיק להתעמק במשהו שלא קיים.״
היא קמה מהכיסא באיטיות, מסדרת את השיער ומלבישה על עצמה את שגרת הבוקר כמו מסכה.
יש לה שיעור.
והיום, בלי שום סיבה ברורה —
משהו בשיעור הזה… ירגיש לה מוכר מדי.
