פרולוג
:הלילה שלפני תחילת כיתה י’ היה צפוף, כמעט בלתי נסבל. נעמה התהפכה במיטה שוב ושוב, עיניה ננעצות בתקרה, והחדר הקטן שלה – עם הפוסטרים הדהויים שיום אחד היו לה מקור לנחמה – נראה לפתע כמו קופסה ילדותית שנסגרה עליה. הבטן לא חדלה להסתובב, כאילו ידעה מראש מה מצפה לה מחר. היא כבר יכלה לשמוע את הלחישות במסדרונות, לראות את המבטים החטופים והמרוחקים. השם שלה – גורביץ’ – לא היה עוד סתם שם משפחה, אלא אות קלון שנגרר אחריה לכל מקום. לא בגללה, אלא בגלל מה שאביה עשה.
אולי השנה תהיה אחרת? אולי מישהו יראה אותה באמת, מעבר לצל? היא רצתה להאמין בזה, אך הקול הפנימי התעקש: הם לא שוכחים. אף פעם.
מהמטבח עלו קולות מוכרים – דלת מגירה נטרקת בעצבים, הצחוק של ארז מול המסך.
“נעמה?” אמא קראה. “את מכינה תיק?”
“כן,” ענתה יבשושית.
יסמין הופיעה בפתח, נשענת על המשקוף, עיניה עייפות אך נחושות. “זה רק בית ספר. אל תתני להם לשבור אותך.” נעמה שתקה. איך תוכל להסביר שכל מילה, כל מבט, הוא כמו דקירה קטנה שנשארת בגוף?
ארז הציץ מאחוריה, ילד רזה בן שלוש-עשרה, חיוך חמקמק בזווית פיו. גם עליו זה השפיע – הכינויים, ההקנטות על “האבא שלכם”. הוא ניסה להעמיד פנים, אבל נעמה ידעה.
“יהיה בסדר,” אמר, “אם מישהו יעז לדבר עלייך – אני אדאג לו.”
היא חייכה חצי חיוך עקום. הוא שיחק אותה חזק, אבל העולם היה אכזרי מדי גם אליו.
כשהשקט חזר, היא התכסתה בשמיכה, נשימתה כבדה. הפחד מהבוקר לא נעלם, אך מתחתיו בער משהו אחר: תחושה חדשה, גולמית, כמו כוח שעדיין לא גילה את עצמו. אולי השנה הזאת תגדיר אותה אחרת. אולי היא תצליח לברוא לעצמה חיים חדשים – גם אם תיאלץ לעשות זאת בצללים.
