ANSEA — נסתרות דרכי האל

אנסאה חלמה חלום נפלא.

היה חמים ונעים. אור השמש הסתנן מבעד לווילונות, צבע את הקירות בזהב ונשפך על קפלי השמיכה. אי שם מחוץ לחלון צייצו ציפורים. מוזיקה חרישית התנגנה ברקע, עדינה וקלילה, כאילו מישהו פרט על מיתרי נבל.

באוויר עמד ריח מוכר.

אולי של לחמניות שזה עתה נאפו.

ואולי של תפוחים, כמו אלה שזכרה מילדותה הרחוקה.

אנסאה חייכה.

איזה תענוג.

אחרי אינספור תורנויות, ניתוחים באמצע הלילה ואנשים שמשום מה היו משוכנעים שמנתחת צריכה להיות זמינה עשרים וארבע שעות ביממה, סוף סוף זכתה לחלום נעים.

היא פקחה מעט את עיניה.

ליד המיטה עמד מלאך.

מלאך אמיתי.

כנפיים צחורות, הילה רכה סביב ראשו ופנים של גבר יפהפה. הוא נראה כאילו נארג כולו מאור הבוקר.

על פרק ידו נצץ שעון רולקס מזהב.

אנסאה חייכה חיוך מנומנם.

מלאך משעשע.

אפילו שעון יש לו.

״אוי... אני בגן עדן?״

״עוד לא.״

״אה...״

היא בחנה אותו מבעד לעפעפיים כבדים.

״אז אני לא מתה?״

״לא.״

״יופי. איזה מזל.״

היא נאנחה בסיפוק, משכה את השמיכה עד הסנטר והתהפכה על צדה השני.

״אז אני אמשיך לישון קצת.״

איזה חלום נהדר.

אני חייבת לראות איך הוא נגמר.

קודם נשמעה יללת סירנה.

אנסאה העוותה את פניה בלי לפקוח עיניים.

אחריה נשמעה עוד אחת.

כמה קולות נפץ חדים עלו מן הרחוב.

היא משכה את השמיכה מעל לראשה.

נו, באמת.

אפילו בחלום אי אפשר לתת לה לישון בשקט?

ואז משהו היכה בדלת הדירה שלה.

בחוזקה.

עד שהקירות רעדו.

אנסאה נרתעה.

עוד מכה.

מבחוץ נשמעו צעקות.

ואחריהן יריות.

היא התהפכה בבת אחת על גבה.

המלאך נעלם.

אבל ליד המיטה עמד גבר.

אותו גבר יפהפה מן החלום.

רק שעכשיו לא היו לו כנפיים. גם ההילה נעלמה. הוא לבש בגדים כהים ואלגנטיים.

הוא הביט בשעונו.

אנסאה התיישבה בבהלה, אוחזת בשמיכה ומצמידה אותה לחזה.

״מי אתה?!״

״אנחנו צריכים ללכת.״

״מה?!״

עוד חבטה הרעידה את הדלת.

אנסאה נצמדה לראש המיטה.

הלב שלה דפק בטירוף.

תתעוררי.

קדימה, תתעוררי כבר!

אבל המיטה הייתה אמיתית.

גם הסדין שמתחת לאצבעותיה.

וגם משב האוויר הקר שחדר מבעד לחלון הפתוח למחצה.

היא משכה את השמיכה עד לסנטרה.

״מי אתה לעזאזל?! איך נכנסת לכאן?!״

״אנסאה, אין זמן להסברים. אנחנו חייבים לצאת.״

הוא פתח את הארון, שלף ממנו ג׳ינס וסוודר והשליך אותם על המיטה.

״תתלבשי.״

אנסאה בהתה בבגדים.

לא.

זה לא קורה.

עוד מכה בדלת.

העץ השמיע קול פיצוח.

מן הרחוב נשמע שוב צרור יריות.

אנסאה זינקה מן המיטה.

״מה קורה פה?! מי שם?!״

״המשטרה. ועוד מישהו.״

״משטרה?! איזו משטרה?!״

״מהר.״

הידיים שלה לא נשמעו לה.

היא ניסתה להשחיל רגל לאחת מרגלי הג׳ינס, הסתבכה בבד וכמעט נפלה.

עוד חבטה הרעידה את הדלת.

אנסאה הצליחה סוף סוף ללבוש את הג׳ינס ולרכוס אותו, משכה את הסוודר מעל לראשה, חטפה את התיק שלה ודחפה את רגליה לתוך הנעליים.

הגבר כבר עמד ליד החלון.

הוא פתח אותו לרווחה.

ואז הופיעו על גבו כנפיים.

ענקיות.

לבנות.

בלתי אפשריות לחלוטין.

אנסאה קפאה במקומה, התיק בידה.

אלוהים אדירים.

זה לא יכול להיות.

הגבר הסתובב אליה.

״בואי.״

הוא הושיט לה יד.

אנסאה הביטה למטה.

קומה שישית.

הרחק מתחתיה עמדו ניידות משטרה, אנשים חמושים וכמה מכוניות שחסמו את הכביש לרוחבו.

מאחוריה נשמעה שוב חריקת עץ.

הדלת התחילה להיכנע.

אנסאה הביטה בגבר.

אחר כך בכנפיים.

ושוב למטה.

לא.

לקפוץ מהקומה השישית עם פסיכי זר לגמרי היה הדבר האחרון שהתכוונה לעשות בחייה.

אבל להישאר בדירה נראה פתאום מסוכן אפילו יותר.

״אתה... אתה לא תפיל אותי, נכון?״

״לא.״

״אתה מבטיח?!״

הוא הביט בה.

״אנסאה, אני יודע לעוף.״

מאחוריה נשמעה עוד חבטה.

הדלת כמעט נפרצה.

אנסאה תפסה את ידו.

״פאק, רק תעז להפיל אותי!״

הוא הרים אותה בזרועותיו.

ופסע החוצה דרך החלון.

אנסאה צרחה.

השמיים התהפכו.

רחובות, מכוניות וגגות הבזיקו מתחתיה.

הרוח הכתה בפניה.

היא כרכה בבהלה את זרועותיה סביב צווארו של הגבר ועצמה את עיניה בכל הכוח.

לרגע נדמה היה לה שהלב שלה נשאר אי שם למעלה, בחדר השינה.

ואז הכול נעלם.

⁂

אנסאה הביטה בידיה.

הן היו מונחות על השולחן.

ידיים רגילות לגמרי.

עשר אצבעות.

ציפורניים גזורות קצר.

צלקת קטנה ליד האגודל, מזכרת מתקופת הלימודים.

הידיים רעדו.

מולה עמדה כוס קפה.

אוטובוס חלף מעבר לחלון.

בקצה בית הקפה זמזמה מכונת אספרסו. מישהו צחק. כוסות קרקשו על צלוחיות.

אנסאה הרימה את ראשה באיטיות.

מולה ישב הגבר.

אותו גבר.

יפה עד כדי כך שהנשים בשולחנות הסמוכים שכחו מדי פעם עם מי הן בכלל מדברות.

שיער כהה.

תווי פנים כמעט מושלמים.

עיניים שלוות.

חולצה בהירה, ז׳קט אלגנטי ושעון שעכשיו כבר זיהתה.

רולקס.

אותו שעון מהחלום.

אנסאה נגעה בשערה בלי משים.

הוא היה פרוע לגמרי.

היא לבשה ג׳ינס וסוודר. פניה היו לחות, כאילו שטפה אותן לפני רגע.

איך הספיקה להתלבש?

איך הגיעה לכאן?

היא זכרה במעורפל אוויר קר.

כנפיים.

גגות.

את הצרחה של עצמה.

אחר כך נותרו רק רסיסי זיכרון.

רחוב.

הגבר אומר משהו.

מים על הפנים.

ועכשיו — בית קפה.

אנסאה הביטה בו.

״זה... היית אתה?״

״כן.״

״הבוקר?״

הוא הנהן.

היא בלעה רוק.

״אצלי בבית?״

״כן.״

במשך כמה שניות היא הסתכלה על כתפיו.

״היו לך כנפיים.״

״נכון.״

״אנחנו עפנו?״

״כן.״

אנסאה הסיטה את מבטה.

היא הסתכלה החוצה.

אוטובוס עצר בתחנה, והנוסעים ירדו ממנו. אישה עם כלב חצתה את הכביש. שני תלמידי בית ספר חלקו ביניהם לחמנייה על המדרכה.

הכול היה אמיתי.

אמיתי עד כדי כאב.

״השתגעתי?״ שאלה בשקט.

״לא.״

״אז מה זה היה?״

פתאום עלתה בה בחילה.

היא החווירה והצמידה יד לפיה.

הגבר דחף לעברה בשלווה כוס מים ובליסטר קטן עם כדורים.

״אני יודע.״

אנסאה הביטה בו.

״מה אתה יודע?״

״שעוד רגע תרגישי רע. הכדורים האלה נגד בחילה. תסתכלי, את מכירה את התרופה.״

היא קראה את השם שעל האריזה כמעט בלי לחשוב.

תרופה מוכרת.

רגילה לחלוטין.

היא ידעה בדיוק באיזו תרופה מדובר.

ומשום מה דווקא זה הפחיד אותה עוד יותר.

הגבר הצביע לעבר החלק האחורי של בית הקפה.

״השירותים בצד ימין. אני אחכה לך כאן.״

אנסאה חטפה את התיק ואת הכדורים וזינקה מהכיסא.

היא בקושי הספיקה להגיע.

ואז הקיאה.

היא צנחה על ברכיה מול האסלה, בלי להרגיש את הקור של אריחי הרצפה.

בהתחלה הקיאה את כל מה שעוד נשאר בקיבה.

אחר כך לא נשאר כלום, אבל הגוף המשיך להתכווץ.

שוב.

ושוב.

לא היה לה יותר מה להקיא.

היא נשארה לשבת על הרצפה, מצחה נשען על הקיר, וניסתה להסדיר את נשימתה.

זה בלתי אפשרי.

דברים כאלה לא קורים.

אני פשוט עייפה מדי.

בלילה הקודם כמעט לא ישנה.

לפניו היה ניתוח קשה.

ואחריו עוד אחד.

אולי זאת תשישות.

אולי מישהו הכניס לה משהו למשקה.

אולי היא בכלל עדיין שוכבת במיטה שלה בבית, והמוח שלה מקרין לה את החלום הכי יקר והכי מטומטם בעולם.

אנסאה התרוממה בקושי.

ניגשה לכיור.

הניחה לצדו את התיק ואת הכדורים.

פתחה את ברז המים הקרים.

שטפה את פניה.

והרימה את הראש.

מן המראה נשקפה אליה אישה חיוורת, שערה רטוב ובעיניה מבט אבוד לחלוטין.

״טוב...״

היא נאחזה בשולי הכיור.

״אנסאה. תירגעי.״

האישה שבמראה הביטה בה באימה.

״את לא השתגעת.״

היא השתתקה לרגע.

״אין לך סכיזופרניה. את אישה בוגרת ושפויה. את רופאה. חייב להיות לזה הסבר.״

איזה הסבר?

היא לא ידעה.

לא היה לה מושג.

אבל חייב להיות הסבר כלשהו.

פשוט חייב.

היא פתחה את התיק שלה.

הוציאה ממחטות נייר.

קופסת פודרה.

שפתון.

גומייה לשיער.

הכול מוכר.

הכול שלה.

תיק איפור קטן ושחוק מעט.

מפתחות הדירה.

טלפון.

קבלה מהסופרמרקט.

לאף אחד מהחפצים האלה לא היה שום קשר למלאכים.

אנסאה הביטה פתאום בקבלה בחיבה כמעט מכאיבה.

חלב.

ביצים.

קפה.

חיים רגילים.

היא כמעט פרצה בבכי.

הדמעות כבר עמדו בעיניה.

אבל מיד התרגזה על עצמה.

״פאק, מה לעזאזל קורה לי?!״

היא שטפה שוב את פניה.

אספה את שערה בגומייה.

יישרה את הסוודר.

החזירה את חפציה לתיק.

אחר כך לקחה את בליסטר הכדורים שהניחה ליד הכיור, בחנה אותו שוב, הוציאה ממנו כדור אחד ובלעה אותו עם מים.

היא צריכה לחזור.

לשמוע מה יש לגבר הזה לומר.

אולי הוא מהפנט.

אולי נוכל.

אולי כל זה איזו מתיחה מטורפת ומושקעת בצורה בלתי נתפסת.

היא פשוט חייבת להבין מה קורה.

אנסאה הסתכלה על עצמה במראה.

״טוב. קדימה.״

היא פסעה לעבר הדלת.

עצרה.

חזרה אל הכיור.

לקחה את התיק שלה.

ודי כבר לפחד מכל דבר, לעזאזל.

היא פתחה את הדלת.

בשולחן שלה ישבו עכשיו שני גברים זהים לחלוטין.