אז תגיד לי מי אני בכלל?
זה הזוי ברמות, מי בכלל חשב שאני אעשה את זה, אף אחד לא היה מעלה את זה בדמיונו. גם לא החברות הכי טובות שלי. האמת במיוחד לא הם.
אבל האמת זה התחיל כבר לפני ארבע שנים...לחלוטין נשבתי בקיסמו, הוא כזה חתיך, וחמוד ואולי גם נחמד. אבל, כמובן שיהיה אבל, אם לא אז למה בכלל נכתב הסיפור?! הוא, כמו שאר הבנים בשכבה שלי לא סבל אותי, כמה מפתיע נכון?, אבל הזמן עושה את שלו, התבגרנו, והמריבות חלפו להן בערך, אבל כמובן שתמיד אשאר שנואה עליהם...תמיד תידבק עליי הסטיגמה, זאת שלא זורמת, זאת שחיה בסרט, לא קשורה, לא חלק. זה החיים, ואם לא נותנים לך לימונים, אז כדאי שתמצא אותם, עברתי גם תהליך עם עצמי, השתניתי, התבגרתי, באמת! כבר לא הייתי אותו בן אדם, הבנתי שגם אני לא הייתי בסדר מאה אחוז, הבנתי שהייתי מאוד ילדותית, קטנונית, אבל גם הם וזה גם מאוד חשוב. הם, הם בכלל לא ראו את זה, יותר נכון הם בחרו לא לראות את זה, כיתה ט התחילה, אני הצבתי לעצמי יעד: אני אהיה חלק, בכל מחיר, אני אהיה חלק מהשכבה לא משנה מה.
הייתי מגיעה למפגשים וכבר רוצה ללכת, ׳נלחמתי׳ לא רק בהם, לא רק בלהיות חלק, נלחמתי גם בעצמי, מי רוצה בכלל להיות במקום שלא באמת רוצים אותו, אני מסתבר, כל מי שחווה משהו דומה, יכול לנסות להבין, זה קושי שאין כמותו, תאמינו לי. אבל לפחות העבודה הקשה השתלמה, לאט לאט נכנסתי והייתי חלק, היו ימים יותר טובים היו פחות, היו עליות, היו ירידות, כמו בכל דבר בחיים בעצם. הייתי יושבת שם ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, בוהה בקירות, מנסה להשתלב בשיחה, מנסה להבין על מה הם מדברים ולאט לאט זה קרה, תמיד נשארה ותישאר עליי הסטיגמה, תמיד היה עליי מעין מדבקה אדומה, היא פחות קשורה, היא לא מבינה, היא סתם, אבל לאט לאט הם פשוט התרגלו לנוכחות שלי, הבינו שבין אם הם רוצים ובין אם לא אני שם, ואני כאן כדי להישאר. אני מבטיחה.
כך גם היו הרגשות שלי (כבר אמרתי שזה ככה בכל דבר לא?), לפעמים זה היה ניכר לעין, לפעמים ממש לא. לפעמים חשבתי על מיכאל בלי סוף, ממש דמיינתי את העתיד שלנו ביחד, לפעמים בכלל שכחתי ממנו. הדבר שאותי הכי מעניין זה אם הוא ידע בכלל כל הזמן הזה, מעניין אם מי שלא ידע על זה ניחש, אני לא יודעת איך זה היה נראה כלפי חוץ. היו פעמים שהייתי מדברת על כל הדבר הזה עם חברות, אבל האמת לא העזתי לשאול אם זה כל כך ברור.
ואז לקראת סוף כיתה ט׳ דיי התגברתי עליו, על מיכאל כן? זה ממש לא היה כי זהו אין לי יותר רגשות לבן אדם, זה היה מחוסר ברירה, זה היה מההבנה שזהו אין סיכוי שהוא או כל בן ביקום הזה בכלל ישים עליי. מי בכלל ירצה להיות איתי, לא העזתי לשתף אף אחד במחשבות האלו. למה לי לשתף, אם בכל מקרה התגובה שלהם כביכול תעודד אותי, אבל לא באמת, מה זה יעזור לי לשמוע את זה מהן, אין להן שום יכולת לשנות את זה.
כמה עובדות עליי: 1. קוראים לי אלי (קיצור של אלינור) 2.אני גרה בחור שאין סיכוי ששמעתם עליו, מושב אלונים. 3. המריבה וכל הטירוף שהיה לי היה רק עם הבנים, עם הבנות הייתי פחות או יותר בסדר בשלב הזה. 4. אני רושמת שכבה אני מתכוונת לשכבה איפה שאני גרה. לא לשכבה בבית ספר. ואת השאר הדברים תגלו לאט לאט!
